בשבועות האחרונים משרד הבריאות החליט לשנות את ההנחיות בנוגע לטעימות ראשונות לתינוקות והודיע שמעתה יש להתחיל טעימות מגיל חצי שנה. זה לא שאני לא מסכימה עם משרד הבריאות או יוצאת נגד המלצותיו אבל די ברור לי שנושא הטעימות הוא מאוד אינדיבידואלי ומשתנה בין תינוק לתינוק.
דני שלי כבר החל מגיל שלושה חודשים הייתה בוהה בי ובבן זוגי בכל פעם שהעזנו לנשנש או ללעוס משהו לידה. גם פעולת השתייה מכוס הייתה מכניסה אותה למצב של קנאה בנעשה סביבה והקולות החמודים שהייתה מוציאה היו ללא ספק בקשה נחרצת לצרף אותה לחגיגת הטעמים. לעומת זאת, יש לי חברות שאצל הקטנים שלהן הנושא היה רדום גם עד גיל שבעה חודשים. כנראה שלא כל התינוקות מתלהבים מלתת לבקבוק (או ליניקה) מנוחה ולהתמודד מול כפית שמדלגת אליהם בליווי של צלילי מנחת מטוסים. לגיטימי.
אז איך התחיל המסע שלי אל תוך עולם הטעימות? גיסתי קנתה לי את הספר טעמים ראשונים במתנה. הסתכלתי עליו, בחנתי אותו ומהר מאוד שמתי אותו במדף העליון של ספרי הבישול שמעולם לא היו בשימוש. בתחילה, ניסיתי לדחות כמה שיותר את עניין הטעימות. כמישהי שאיננה ידועה כבשלנית גדולה (נו טוב, ממש לא טובה) היו המון שאלות שהטרידו את מנוחתי כגון: מה לתת? איך להכין? ובנוסף, שאלות שגם אמהות בשלניות יכולות להזדהות איתן כמו: איזו כמות צריכה להכיל כל מנה? האם לשים בצלחת, או להאכיל ישירות? בנוסף, לדעת שמערכת העיכול של דני הקטנה עומדת לעבור טלטלה הטרידה גם היא את מנוחתי.
ואז, התחלנו עם הטעימות והנבואה אכן הגשימה את עצמה. התהליך היה לא פשוט עבורי. הרבה הכנות, הרבה מחשבה והרבה התעסקות ולכלוך במטבח. הייתי יושבת שעות מול האינטרנט וחוקרת מה כדאי ומה לא כדאי. בנוסף, כאשר הבטן של הקטנה החלה לכאוב ניסיתי עד כמה שאפשר לכוון לירקות ופירות שיקלו עליה עם ה"יציאות". עם הזמן, כפית אחר כפית, המצב הלך ונהיה טוב יותר. איום הירקות והפירות נראה פחות מפחיד ואפילו הפך די מצחיק ומרגש. לפעמים זו הייתה חוויה שהייתה חייבת להיות מונצחת בתמונות אבל גם לא פעם מצאנו את עצמנו מתייאשים מחוסר הנכונות של הקטנה לאכול וחזרנו לבקבוק הטוב והאהוב.
בשלב זה הספר טעמים ראשונים הפך להיות חבר טוב וכלי עזר נהדר. ולגבי הטעמים עצמם – אפשר להגיד שהמאכל הכי אהוב על דני הוא בטטה. למרות התנגדותו של בן זוגי לטעימות של בטטה בפעמים הראשונות ("הילדה תתרגל למתוק") האינטואיציה שלי אמרה שזו תהיה הצלחה מסחררת וכך היה. עם הזמן נוצרה אצלה אהבה לדברים נוספים כמו השילוב של אבוקדו, בננה ופתי בר מרוסקים ביחד שנהפך להיות שילוב שגם אני נהנית ממנו (אם היא מפרגנת לי ומשאירה קצת בצלחת). ישנם גם מאכלים רבים אחרים שזכו ליריקות אל מחוץ לגבולות כסא האוכל ולפרצופים עקומים. עם הזמן למדתי לשחרר. מה שהיא לא רוצה, לא צריך.
כמישהי שקצת קשה לה במטבח חששתי מהשלב שבו הקטנה תדרוש אוכל אמיתי. אבל כמו תמיד כל בעיה והפתרון שלה. אבוקדו ובננה למדתי לרסק די טוב עם הזמן. גם בטטה ותפוח אדמה אפויים למדתי לשלב לשביעות רצונה של הבוסית. את מרק העוף השארתי לידיהן המסורות של הסבתות. (אני? לגעת בעוף??) פעם אחת לזו ופעם אחת לזו, שאף אחת לא תצא מקופחת. בין לבין הסכמתי לתוספות כמו פריכיות אורז לתינוקות שלמען האמת משמשים כרגע כמשחק בידיה של הקטנה.
היום היא שוקלת כבר 7.5 קילו. לא רע לג'ינג'ית קטנה שהחלה את הסיור שלה בעולם לפני כמעט שבעה חודשים. מסעותיה בעולם הקולינרי רק התחילו ואפשר כבר להבחין באישיות די בררנית בכל מה שנכנס לה לצלחת. בנוסף, היא מביטה בחיוך כאשר היא מבחינה שהכפית והצלחת שלה יוצאים מארון המטבח ומנפנפת בהתלהבות בידיים וברגלים. בכל ארוחה אני מרגישה שעולם חדש נחשף בפניה ומדהים עד כמה הדברים הפשוטים והקטנים הללו גורמים לה כל כך הרבה אושר. לדני יש מטפלת מדהימה שדואגת לה מס' פעמים בשבוע ודווקא אצלה התפוח והאגס זוכים ליחס אוהד יותר ואצלה דני זוכה לחויה קולינארית רחבה יותר מאשר בבית. זה גורם לי קצת נחת כי אני יודעת שמשהו מזהיר מהבישולים שלי לא ייצא..
ומה בהמשך? יש בי עדין חששות רבים לגבי העתיד בכל הנושא של האוכל. אני יודעת שזה נשמע קצת מוגזם אבל כמישהי שמעולם לא ראתה את עצמה עומדת במטבח ומבשלת ארוחת צהרים טרייה (גם לא לעצמה) הנושא הזה הופך להיות בעייתי יותר ויותר ככל שדני גדלה. חשבתי כבר לעשות כמה דברים בנושא כמו לקחת סדנאות בישול, אולי לשכור טבחית (לא נראה לי שיש תקציב אבל שווה לנסות לשכנע את בן זוגי) וגם לחשוב על רעיונות איך לתרום יותר את הסבתות למאמץ המשפחתי. ברור לי שהתזונה היא מרכיב חשוב ביותר בגדילה ובהתפתחות של דני אז אולי במחשבה שנייה הייתי שמחה להוכיח לה שגם אימא יכולה אם היא מספיק רוצה.
הכותבת היא אמא לבת 7 חודשים. לבלוג של סיגל בתפוז
ס/כ/07/01/13
