הגננת מתעקשת שלילד יש בעיה? חלק ב

לקריאת הכתבה מההתחלה לחצו כאן

את הטעויות בדיבור הכרנו מצוין, אבל את כל השאר – ממש לא. בבית הילד פרח ושמח, שיחק מדהים, תקשר איתנו נהדר, שיחק מה שנקרא הרבה "משחקי דמיון" (שכידוע, נחשבים למייל סטון חשוב בהתפתחות תקינה), אז המסקנה שלנו הייתה שאם בגן הוא לא מתנהג ככה אז כנראה שבגן הוא מרגיש אבוד, חסר בטחון ובמבוכה ולכן צצות שם שלל ההתנהגויות האחרות. אנחנו החלטנו כהורים – שאנחנו בשום אופן לא מגיעים למכון להתפתחות הילד – הורים רבים נשלחים ל"מכון להתפתחות הילד" – המקום הנפלא הזה, בו הרבה פעמים קורות טעויות, כן, כן, ילדים לעיתים מאובחנים "על הספקטרום" שלא בצדק, מדוע? חלקם לא מסתכלים הרבה בעיניים (מבושה), מתבודדים בעולמם (ביישנים שקשה להם לצאת מהקונכיה) ולכן מדברים פחות (או עם שגיאות), ולא יוצרים אינטראקציות עם חברים לגן (שוב, מבושה), כל אלו הם סממנים של הספקטרום ולכן נורא קל פשוט לתייג את הילד לקטגוריה, שכן, אם הולכים לחנות בגדים – המוכרת תמצא בגד להתאים לנו, אז כשהולכים למכון להתפתחות הילד לאתר קושי – איזשהו קושי יאותר. ברגע שהאבחון נעשה – משרד החינוך יכול להיות מעודכן ומשם – הדרך לגן מיוחד מהירה מאוד. אנחנו כהורים נזהרנו, במיוחד לאור העובדה כי הבנו שקיימים הרבה מאוד סימני אזהרה לאוטיזם אשר מאוד דומים לסימני ביישנות ובעיות בטחון עצמי בילדים בגילאים הללו. מספיק שילד הוא מאוד ביישן ועם בטחון עצמי מאוד נמוך כדי שיהיה חשוד ב"ספקטרום" (ילד שלא מסתכל בעיניים מבושה, לא יוצר קשרים חברתיים, שוב, מבושה, ילד שלא מדבר הרבה וכו').

החלטנו ללכת לקלינאית תקשורת – שכן הדעה שלנו הייתה שהילד סובל מבעיית דיבור, בטחון עצמי ויצירת קשר עם הסביבה. ביררנו ובחרנו קלינאית מצוינת, שהלכה איתנו דרך ארוכה. הגענו אליה לטיפול חודש אחרי השיחה עם הגננת בגן העיריה כשהילד היה בן 3.4, ומאז כל חודש היכולות של הילד הלכו והשתפרו, ולא כי הקלינאית עשתה עבודה מצוינת, אלא כי אנחנו פשוט התחלנו להיות ערים לבעיה ועשינו המון כדי לחזק לו את הבטחון העצמי ואת השפה – הזמנו חברים הביתה ותיווכנו את המשחקים, ישבנו ושיחקנו משחקי "תורות" בהם צריך כל פעם להגיד "של מי התור"? וליצור קשר אחד עם השני, ישבנו עם הילד בגן חצי שעה כל בוקר וניסינו לגשר בינו לבין האחרים, דיברנו איתו המון ולאט, והסברנו מושגים שלא היו ברורים, ובאופן כללי – פשוט עשינו הכל כדי לקדם את הבטחון העצמי והשפה.

השיפור ביכולות של הילד שלנו ממשיך גם נכון לרגע זה. חשוב לי להבהיר – הילד שלנו לא היה מעז להיישיר מבט לגננת או לפנות לחברים בגן בבקשות הכי פשוטות, כמו "תחזיר לי בבקשה את הצעצוע" או "תפסיק להרביץ לי". אותו ילד היום, כמה חודשים אחרי, משתף את הגננת בדברים בבוקר, שואל אותה שאלות ועוזר לה להכין דברים במטבח של הגן, פונה לחברים ומזמין אותם לשחק איתו בגינה מול הגן, צוחק ומשתולל איתם. הדברים הללו נראו לנו כמו מדע בדיוני עד לפני כמה חודשים.

אז למה טרחתי והעליתי את כל זה על הכתב? חשוב לי לשדר מסר להורים אחרים – לאותם הורים שהגננת יושבת להם על הראש ובטוחה שלילד יש בעיה – והרבה פעמים, לא בצדק. כי לאחר כל הסאגה הזאת שעברנו – הבנו, אחרי הרבה שיחות עם הרבה אנשי מקצוע שבין גיל 3 ל – 4 המון ילדים משתנים מהקצה אל הקצה – בעיקר מבחינת שפה ויכולות חברתיות, ולכן צריכים לגבש המון סבלנות כלפיהם בשנה הזו. דעו שכאשר הגננת מבקשת לשוחח איתכם ומתחילה לשטוח את כל הבעיות שלטענתה יש לילד, חשוב לשים אותה קודם כל במקום ולא להסחף אחריה. תפקידכם להגן על הילד שלכם, לא להתבייש, להעמיד אותה על טעותה ולומר לה אם בבית הילד מתנהג אחרת מאשר מה שהיא מתארת (זה מאוד רלוונטי, כי בבית הילד מרגיש בטוח, בניגוד לגן, בו יש הרבה לחצים חברתיים ומסגרת דורשנית). אתם הסנגורים של ילדכם וכך עליכם לנהוג. אתם הדמות היחידה שיכולה לעצור את מחול השדים והאבחונים והתיוגים – שלאחריהם אין אפשרות לחזור אחורה.

אז נכון, יש ילדים שאכן צריכים טיפול מסוים ושיש להם בעיות תקשורת, או בעיות אחרות שניתנות לטיפול בעזרת קלינאית תקשורת, מרפאה בעיסוק, פסיכולוג ילדים ועוד, אבל ילדים שנמצאים "על הספקטרום" אינם דבר שכיח! (המצאות "על הספקטרום" הופכת עם הזמן לשכיחה יותר עקב אבחונים שגויים של הילדים), אוטיזם הנו תופעה נדירה (ועוד יותר נדירה אגב, אצל בנות). אצלנו בגן הגננת שלחה 5 ילדים למכון להתפתחות הילד! מתוך 25! כלומר, 20%. אחוז הילדים האוטיסטים באוכלוסיה ממש לא מתקרב ל – 20%!!! אז מה זה אומר לנו בעצם? שני דברים לטעמי:

1. מקצועיות הגננת היא לא משהו שכדאי להסתמך עליו

2. עליכם ההורים להיות חזקים ולדעת לעמוד מול המערכת כשצריך על מנת שילדכם לא יתויג כ"בעייתי" שלא לצורך.

יש לכם משהו להוסיף? מוזמנים להשאיר בתגובות.