הריון בגיל 40. מי חשב? נעים מאוד, אני ליטל. אני הסיוט של כל אמא, של כל סבתא, של כל אבא, של כל הורה שרוצה שהילדים שלו יתחתנו, יביאו ילדים, ויראו שהכל בסדר איתם. שיש להם ולכם המשכיות. שיש עם מה לעבוד ועבור מה לחיות. אני רווקה בת 39, מתקרבת ל – 40. כבר עשור שרופאת הנשים שלי החמודה במרכז תל אביב מדברת איתי על הקפאת ביציות. היא מדברת, ואני כמובן דוחה ודוחה ודוחה. כל היום מנתחת בראש למה לעזאזל לא הקשבתי , למה דחיתי. הרי בכל מקרה, עם בן זוג וגם בלי – עדיף שהביציות יהיו צעירות. too late.
הריון בגיל 40? כבר לא בדיחה, כבר מציאות
ביום הולדת 39 שלי הכרתי בחור מקסים. מה זה מקסים, מדהים. עבודה טובה. גר במרכז תל אביב. נראה רציני. צחקנו, רקדנו, היה ממש אחלה. יצאנו כמה פעמים, חשבתי שיש סיכוי שהוא זה שיגאל אותי מהרווקה בת 40. שלא אגיע למקום הזה הכה בזוי של רווקות מאוחרת, הורות מאוחרת. שיגאל אותי כבר מהבושה בארוחות בשישי וחגים. אחרי כמה שבועות, בהם סקס מדהים, ארוחות ערב בשקיעה ושינה משותפת הוא זרק את זה לאויר. ״מרגיש שאני עדיין רוצה להתנסות״. ״לא סיימתי את שלב ההרפתקנות״. בום. חרא. הכל נמחק ברגע. הדודות הרעות חזרו לחייך ברשעות אל תוך הפנים שלי בארוחות החג. התמונה שלי מחזיקה בשיערות שיבה תינוק שזה עתה נולד ואני כבר זקנה. הכל נהרס ברגע. ושוב חזרתי לשוק.
אז מה אני עושה עכשיו? ממשיכה לרוץ בשוק ולחפש את האחד או עושה ילד לבד?
יאללה, בואו. אין באמת אביר. ואין באמת את ״האחד״. אני מסתכלת מסביב על אלו שהחברות שלי נישאו להם. חלקם נחמדים, חלקם משעממים. חלקם קירחים. אחד חירש (עם מכשיר שמיעה, אבל בואו – זה לא בדיוק גנטיקה מדהימה). אחד מהם מקלל המון. אחר מעשן גראס בין פעמיים לשלוש ביום. אחד מכור להימורים, ואחר מדבר עם אמא שלו 5 פעמים ביום בטלפון. (הגזמתי, סבבה, 3 פעמים ביום. מספיק קריפי). אחת שונאת את המשפחה שלו. חברת אחרת שונאת את אחותו, והוא חולה עליה. חברה אחרת שלי התחתנה עם מרוקאי, היא אשכנזיה וכל היום חמתה לא מבינה למה ״היא לא יודעת לבשל ולא רוצה ללמוד״! בואו – אף אחד לא חי במסיבה מדהימה. אז להתפשר? בחיאת, אין מצב. כולם אומרים את זה וזה הכי נכון – חיכיתי עד עכשיו, אז עכשיו אני אתפשר?? ואם לא אתפשר על הבן זוג – בסוף אישאר לבד. פשרה כלשהי חייבת להיות פה – או על בנזוג, או על זה שלא יהיה לי אולי ילד אף פעם.
למה אנשים אומרים שזה חוסר אחריות להביא לעולם ילד לבד?
כמו שכתבתי קודם, לא עשיתי לעצמי ״תעודת ביטוח״ בדמות הקפאת ביציות. לא הקפאתי, לא הקשבתי. טעיתי. בביקור האחרון שלי אצל רופאת הנשים היא אמרה לי שזה הרגע האחרון שלי. לא מלחיצה בכלל. אמרה שאם אני לא מכירה בחודשיים הקרובים מישהו רציני לעשות איתו ילד – אני חייבת לקפוץ למים ולהתקדם בתהליך של תרומת זרע אם אני רוצה שיהיה מישהו שיבקר אותי כשאהיה בת 88 בבית אבות. איך מחליטים בכלל? איך אדע אם אני יכולה להביא ילד לבד לעולם ולדאוג לו לכל מחסורו? אני בסדר, יש לי קריירה. עבודה בתחום טוב. משכורת טובה. אבל מפחיד. ואם פתאום כשאהיה בהריון אמצא את אהבת חיי? איך יודעים מתי הגיע הזמן להודות בכשלון וללכת ולעשות ילד לבד? לבד לבד לבד לבד לבד. המילים הללו לא עוזבות את ראשי.
לגדל ילד לבד לגמרי?
לבד. לבד. גם אם אכיר מישהו, הילד יהיה תמיד רק שלי ולבד. לא אחלוק בנטל ההורות עם אף אחד. כי הוא תמיד יהיה רק שלי. לבדי. ולמה אנשים אומרים שזה חסר אחריות להביא ילד לבד? לפעמים אדם אחד בוגר מציאותי ואחראי יכול לשמש הורה אחראי מספיק עבור שניים. ומי אמר שלא אכיר בהמשך מישהו שיכול להיות אב השנה? וייקח על עצמו גם את ״הילד שלי״? מחשבות, מחשבות. השעה כבר חצות והמחשבות רק מנקרות ומנקרות את ראשי. לא פשוטה החלטה שכזו. ולכל אחד יש כמובן מה לתרום לדיון שלי עם עצמי. זאת אומרת שכחי מזה, זה מטורף לבד.
אכזרי שהילד לא יידע מי זה אבא שלו
חברה טובה שלי אומרת לי שהריון בגיל 40 ועוד לבד? שאני לא אסתדר בשום צורה לבד עם ילד. יש לה 3 ילדים בני פחות מ – 6, ובעלה כל היום נמצא בחברה שהוא מנהל, מאיפה היא יודעת עם מה אסתדר ועם מה לא? ילד אחד זה אפשרי לגמרי, לבד לא?. עוד חברה אומרת לי שזה נורא ואיום לילד, לעשות לו דבר כזה שהוא לא יידע מי הוא אבא שלו. אף פעם לא הבנתי את הטענה הזו של ״זה אכזרי שהילד לא יידע מי אבא שלו״. אז עדיף שהילד הזה לא יחיה בכלל?