קריירה מזהירה או אמא במשרה מלאה?

קריירה או אמא במשרה מלאה?

קריירה או אמא במשרה מלאה?שמי שירלי (שם בדוי). יצאתי לחופשת לידה לפני שנה. כן, כן, שנה. שנה שלמה ישבתי בבית וגידלתי את הבן שלי לתפארת מדינת ישראל, לא פחות. הייתי אמא במשרה מלאה במשך שנה. שנה שלמה בה קצרתי מחמאות מכל הסביבה – חברים, משפחה, חברים של חברים. "כל הכבוד לך", "רואים שהוא בידיים נהדרות", "אף מטפלת לא הייתה מטפחת אותו כמו שאת עושה" ועוד ועוד מחמאות ותשבוחות. והנה הגיע הרגע. הרגע לצאת חזרה לעבודה, לקריירה, לפגישות עסקיות, לאנשים בגילי. ומה עכשיו? איפה כל המחמאות והשבחים? "מה, את הולכת לעבוד כל יום עד 17:00 או 18:00? מי יטייל איתו אחר הצהריים ויכין לו ארוחת ערב"? "את לא מרגישה שזה יותר מדי?" "אולי תחשבי על זה עוד פעם"?

הצעת עבודה מפתה במשרד היי טק נחשב

השבוע קיבלתי ממש במקרה הצעה מפתה בחברת היי טק מבטיחה. אפילו עוד לא התחלתי לחפש וכבר נפלה ההזדמנות. הגעתי לפגישה מאופרת ומסודרת. מיד היה קליק עם המראיין ומשם העניינים זרמו. מבחן כזה ועוד מבחן אחר, ואתמול קיבלתי תשובה שהם בעניין, מנסחים חוזה עבורי ויהיו בקשר בשבוע הבא. שמחה וששון. אבל מה? השעות. אוי. השעות. מ –  17:00 או 18:00 פתאום הם רוצים שאבטיח שאשאר פעמיים בשבוע עד מאוחר (כאילו ש- 18:00 זה לא מאוחר) ופתאום המשרה גם אמורה לכלול נסיעות לחו"ל שלא דובר עליהן מראש. אבל רגע.. נסיעות לחו"ל? נשמע מדליק. מדליק למי? למי שרווקה. הלב שלי לא עשוי מאבן וקשה לי מאוד המחשבה להשאיר את הקטנצ'יק בלעדיי למס' ימים. לא רוצה שמישהו אחר ישכיב לישון, יספר סיפור ויכין ארוחת ערב. בשביל מה יש אמא?

רוצה לחזור למסגרת אחרי הלידה ולא רואה מוצא

אז על מה מוותרים אחרי הלידה? מה קורה עם הקריירה שלנו? אף אחד לא מספר לנו לפני הלידה שאין דבר כזה גם קריירה מזהירה וגם חיי משפחה לתפארת. אין דבר כזה, אין חיה כזאת. באמת שלא. אם את בוחרת בקריירה – את בוחרת להשקיע שעות כדי להתקדם ולהמשיך הלאה, הרי אין ברירה, ואם את בוחרת במשפחה – את מוצאת עצמך או בבית עם הילדים (במקרה והמצב הכלכלי מאפשר כמובן), ואז כאשר הם יגיעו לגיל גן ובית ספר את לא תדעי מה לעשות בין ארבעת קירות ביתך. במידה ותבחרי לשלב – ככל הנראה תעבדי בעבודה שלא ממש מאתגרת אותך או גורמת לך סיפוק מקצועי כזה או אחר ובסוף היום כבר תספרי את הדקות כדי לצאת לגן. אבל מה? מה עד 16:00? ריקנות, ריקנות, ריקנות. וככה יעברו הימים. זה טירוף. במידה ותבחרי בקריירה – מה יישאר לך בסוף היום כשהילדים יעזבו את הבית? הרי בקושי תכירי אותם. הם ינטרו לך טינה ש"אף פעם לא היית בבית" כי טיפחת קריירה, וההמשך ידוע. מה המוצא אם כך אני שואלת?

אז לקחת או לא לקחת את המשרה הנחשקת בהיי טק?

בסופו של דבר, החיים ככלל הם עניין של פשרות. לומדים את זה כשמתבגרים, חלקנו מוקדם יותר וחלקנו מאוחר יותר אבל לכולם זה מגיע בשלב זה או אחר. אבל על מה להתפשר? זהו הקושי. נכון לרגע זה אני עדיין מתלבטת אם לקחת או לא לקחת את התפקיד. מבחינת מקום העבודה – העניין סגור. מבחינתי – הלב שלי פתוח ומדמם. כואב ונחמץ למחשבה שבני יקום וילך לישון במשך מס' לילות בלעדיי כאשר אהיה בפגישות בחו"ל ושבערבים נתראה רק לשעה. לפעמים גם פחות. עד שיילך לישון. ולמחרת חוזר חלילה. עצוב, עצוב, עצוב. ונוסף על הכאב האישי והפרטי שלי – איזה מין דור אנחנו מגדלים כאן? דור של ילדים שרגילים לגנים ומטפלות מגיל כמה חודשים. איפה ההורים? בעבודה. לרוב שניהם. מי מפקח? מי מכוון את הילדים? מי מחנך ומדריך את הילדים הללו לחיים? אלו שאלות שצריך לחשוב עליהן כחברה וכאינדיבידואלים.

 הכותבת היא אמא, שבימים אלו מסיימת חופשת לידה ארוכה.

 

Share This Post
Have your say!
00
1 Comment
  1. כותבת יקרה,

    ב"ה אני אמא ל5 ילדים וגם עובדת בהוראה לאורך כל השנים הללו. וזוכה לחנך את הדור הבא בבית ובכיתה.. הסוגיה שהעלית כאן היא בהחלט עניין משמעותי שלצערי הולך ומתדרדר עם השנים. לאמא שלי ויתר חברותיה היה ברור שהן נשארות בבית על מנת לגדל את ילדהן ואם הם כבר עובדות לצורכי פרנסה , אז זה לגמרי משני לעומת הילדים.. אף אחד מסביבם לא הרים גבה, הם לא חשבו או הרגישו שהן לא ממצות את עצמם, ולא שמעו משפטים כמו "חבל עליך עם כל הכשרונות שלך שאת נשארת ככה בבית עם הילדים. להם ולחברה היה ברור שזאת ההשקעה המיטבית בילדים, בית ובחברה כולה כי זה ברור שכאשר ילדים גדלים בצורה בריאה שיש מי שמקבל את פניהם, מקשיב להם אוהב ודוג להם הכי בעוללם לא רק ברמת הידע אלא גם בהרגשה ובמעשה של היום יום זה הדבר שהכי מיטיב עם הילד וממילא עם כל הדור שצומח.. אבל לצערנו רוחות זרות ורעות מנשבות עכשיו , והרבה נשים ואמהות נקרעות מבפנים בין הרצון לכת עם הלב והרגש האימהי שמפעם בנו ואומר לנו להשקיע בילד(לפחות בשלבים הראשוניים) לבין כל האמירות שהתחנכנו עליהם וביךבלו אותנו לגמרי שמדברות על מימוש עצמי(מחוץ לבית) ועל הכרח לפתח קרירה.

    הנושא עוד ארוך ומעורר הרבה שאלות . אבל לשורה התחתונה אגיע בעזרת שאלה אחת פשוטה שנשאל את עצמנו בכנות והיא תנחה אל הבחירה הנכונה בעוד כ50 שנה כשכבר נהלך לאט, ונתיישב בזהירות.. נחזיק בגב כשנתרומם ונלך על משענתנו(מקל סבתא למי שלא הבינה..) איזו מחשבה תמלא אותנו יותר שמחה. המחשבה שהשקענו את כל מה שיכולנו בילדים והם מרגישים זאת ובעצמם בעלי סדר עדיפות נכון ובריא בחיים.(ולכן מעניקם לנו מזמנם ולא רק מכספם-(במקרה הטוב..) או שהקענו יותר בקרירה ובחוץ ובשלב כלשהו הפכנו כבר ללא רלוונטים ומזדקנים. יצאנו משוק העבודה ובמקרה הטוב ילדנו מביטים לעברנו כאות תודה על כך שלפחות רצינו שיהיה להם טוב?? זה נשמע אולי קיצוני, אבל מי שיש לו עיניי פקוחות יכול לראות שממש ככה נראה העולם.

    Reply

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.