השבוע צפיתי באחד מערוצי הבידור בטלוויזיה. על המרקע מאופרת ומחויכת הופיעה זמרת מפורסמת שילדה את ילדה הראשון לפני מספר שבועות. "אני אימא. אני כל כך מאושרת. זה פשוט מדהים וכל כך כיף לי" היא הצהירה וחזרה בצורה די אוטומטית על המשפט (לפחות ככה זה היה נשמע לי). מנגד, בערוץ תקשורתי אחר, אישי יותר, נתקלתי בהצהרה שאליה יכולתי להתחבר הרבה יותר שם הופיעה אימא טרייה אשר התנצלה בפני חבריה על ההתנתקות לאחר הלידה ואמרה משהו בסגנון: "לקח לי קצת זמן להסתגל ולעכל. לפני כשלושה שבועות ילדתי את ילדתי הראשונה. תודה לכולם על הברכות והאיחולים, נהיה בקשר כשאתאושש".
ילדתי את דני לפני חצי שנה. יש ימים שבהם אני עדין מנסה לעכל זאת ולהסתגל למציאות החדשה. הימים הראשונים כאמא לא היו לי כלל חוויה מעצימה אלא ההיפך הגמור. אף אחד לא ממש דיבר איתי על מה באמת יכול לקרות בשבועות הראשונים שאחרי הלידה. סליחה, כמובן שדיברו הרבה על נפלאות הלידה והתוספת הקטנה והנפלאה למשפחה, הרבה על לילות ללא שינה ו"תקופת הגזים". אבל מי דיבר על… החרדה והדיכאון? אף אחד. היום אני כבר מודה עם הרבה פחות רגשי אשם מבעבר שקשר ראשוני עם דני בימיה הראשונים לא היה לי. יכול להיות שהעובדה שעברתי לידה קיסרית רק הוסיפה על הריחוק שהרגשתי כאשר היא הופיעה לה פתאום ליד מיטת האשפוז שלי. קטנה ושקטה. מרבית הזמן ישנה, וכשלא ישנה אכלה ומילמלה. משפחתי וחבריי עטפו אותי באהבה ובמסירות באותם ימים ראשונים. בן הזוג שלי גם הוא: היה איתי 24 שעות באותה תקופה. האכיל, החליף חיתולים, הרדים ונתן לי הרגשה חמימה של אופטימיות שהכול יהיה בסדר. עם זאת, מהר מאוד חזרו כולם לשגרת החיים. החברות חזרו לחיק משפחתן, המשפחה התפנתה לסידורי היומיום ובן הזוג גם הוא חזר לשגרת עבודה של 8 עד 18:00.
זה קרה בלילה אחד שבו הבנתי שמשהו לא בסדר. המתח, העייפות והבוקר המתקרב שבואו ישאיר אותי עם דני לבד בבית לעוד יום של התמודדות אחת על אחת גרמו לי בהיסח הדעת להגיד לבן זוגי את המשפט הכי אמיתי, כן וכואב שהצלחתי להוציא מפי כשלושה שבועות לאחר הלידה: "אני פוחדת שיגיע הבוקר.." זה היה המצב. בשבועות הראשונים עם דני לא תיארתי לעצמי שיגיע יום ואצליח באמת להישאר איתה לבד מבלי לפרוץ בבכי בכל רגע שתתעורר. אלו היו הימים הקשיים בחיי. אף אחד לא הכין אותי לתקופה שבה לא אכיר את עצמי ואפילו ארגיש כזרה בתוך הגוף הזה. את הבחורה העצמאית, החזקה והאופטימית החליפה לה מישהי מנוכרת, סהרורית ומפוחדת. אחרי הפחד מהבוקר שיופיע והמון תמיכה, דאגה וליווי מבן זוגי הנפלא מצאתי את עצמי מתחילה לעכל ולאט לאט להתחבר למקומות טובים יותר ורגועים יותר. הוא נשאר איתי בבית כשלושה שבועות לאחר הלידה, תקופה שבה כל יום צמחתי מחדש קצת יותר.
הטיפול במה שעובר אלי בהיבט הנפשי לא איחר לבוא ונשבעתי לעצמי שדני שלי לא תגדל בזרועותיה של אימא חרדתית ודיכאונית. לא אשקר ואגיד שמאותו הרגע העולם נראה ורוד והימים שעברנו מאז היו תמיד קלים יותר. עברתי דרך ארוכה שבה התעצמתי ולמדתי כל כך המון על עצמי ועל אמהות בכלל. ברגע שבו התחלתי אני לשתף את מה שעבר עלי והסרתי מעצמי את מחסום הבושה הופיעו להן עוד הרבה כמותי. פתאום גם זו חוותה רגעי חרדה, וגם ההיא לא הבינה בלילה לבן אחד מדוע עשתה זאת לעצמה. פתאום זה היה מסביבי וכולן חוו כמוני רגעים של נפילה וניפוץ לאחר הלידה. תחושת שיתוף הגורל וההבנה שלא רק לי זה קורה אולי לא היו תרופת המרפא אבל הן בהחלט הסירו ממני קצת את רגשי האשם והכעס על עצמי ועל ההתנהגות שלי באותה תקופה.
היום אני כבר יודעת ומבינה שיחד עם התחושה המיוחדת של האמהות והאהבה האדירה שחדרה לחיי ישנו גם המקום של ההתמודדות הנפשית הלא פשוטה עם השינוי הגדול ביותר שעברתי בחיי. זה לא היה פשוט, זה עדיין לא פשוט. היכולת להודות במה שעברתי ואולי, רק אולי, לתת קרן קטנה של אור למי שנמצאת שם במצב הזה ולומר לה שהיא לא לבד משמחת אותי. זה בסדר לבקש עזרה ולקבל עזרה, זה בסדר לכאוב ולבכות, זה הכרחי להוציא את הדברים החוצה. עם זאת חשוב מאוד והכרחי לטפל, לדבר על זה ולהבין ששינוי כל כך גדול הוא לא פשוט לעיכול. היום אני אימא רגועה יותר, שלווה יותר ומעניקה חום ואהבה בלי סוף. מחסומי הפחד והחרדה נמצאים עדין אי שם עמוק בפנים ולעיתים (רחוקות אמנם) פורצים החוצה. במצבים שבהם אני חשה שהשבירה היא קרובה אני מבקשת עזרה. אינני שומרת בפנים ומשתדלת לשתף, במיוחד את בן זוגי. יכול להיות שלא כל אחת תרגיש בנוח לפנות דווקא לבן הזוג, זה בסדר. גם פנייה לחברה טובה, לאימא תומכת ולכל אחד שבו את רואה משענת אפשרית יכולה לתרום המון. לאלו מביניכן שאינן מרגישות שיש מישהו בסביבתן שאותו תוכלנה לשתף, דלתי תמיד פתוחה ואשמח להקשיב ולתת כתף sigalkatz@walla.co.il. דבר נוסף שעזר לי בהתמודדות עם המצב הוא שכחודש וחצי אחרי הלידה מצאתי את עצמי כותבת בלוג על דני. זו הייתה הדרך שלי להתמודד עם היום יום ולהרגיש חזקה יותר ומחוברת יותר לאמהות שלי. אני מאחלת לכל אחת שזקוקה לכך שתמצא את המקום הבטוח והרגוע שלה על מנת להתמודד, לעכל ולהתחזק!
תודה שהקשבתן וקראתן, מבחינתי זה חלק מהריפוי!
הכותבת היא אמא לבת חצי שנה, עדיין בחופשת לידה.לבלוג של סיגל בתפוז
