קריירה מזהירה או אמא במשרה מלאה?

שמי שירלי (שם בדוי). יצאתי לחופשת לידה לפני שנה. כן, כן, שנה. שנה שלמה ישבתי בבית וגידלתי את הבן שלי לתפארת מדינת ישראל, לא פחות. הייתי אמא במשרה מלאה במשך שנה. שנה שלמה בה קצרתי מחמאות מכל הסביבה – חברים, משפחה, חברים של חברים. "כל הכבוד לך", "רואים שהוא בידיים נהדרות", "אף מטפלת לא הייתה מטפחת אותו כמו שאת עושה" ועוד ועוד מחמאות ותשבוחות. והנה הגיע הרגע. הרגע לצאת חזרה לעבודה, לקריירה, לפגישות עסקיות, לאנשים בגילי. ומה עכשיו? איפה כל המחמאות והשבחים? "מה, את הולכת לעבוד כל יום עד 17:00 או 18:00? מי יטייל איתו אחר הצהריים ויכין לו ארוחת ערב"? "את לא מרגישה שזה יותר מדי?" "אולי תחשבי על זה עוד פעם"?

הצעת עבודה מפתה במשרד היי טק נחשב

השבוע קיבלתי ממש במקרה הצעה מפתה בחברת היי טק מבטיחה. אפילו עוד לא התחלתי לחפש וכבר נפלה ההזדמנות. הגעתי לפגישה מאופרת ומסודרת. מיד היה קליק עם המראיין ומשם העניינים זרמו. מבחן כזה ועוד מבחן אחר, ואתמול קיבלתי תשובה שהם בעניין, מנסחים חוזה עבורי ויהיו בקשר בשבוע הבא. שמחה וששון. אבל מה? השעות. אוי. השעות. מ –  17:00 או 18:00 פתאום הם רוצים שאבטיח שאשאר פעמיים בשבוע עד מאוחר (כאילו ש- 18:00 זה לא מאוחר) ופתאום המשרה גם אמורה לכלול נסיעות לחו"ל שלא דובר עליהן מראש. אבל רגע.. נסיעות לחו"ל? נשמע מדליק. מדליק למי? למי שרווקה. הלב שלי לא עשוי מאבן וקשה לי מאוד המחשבה להשאיר את הקטנצ'יק בלעדיי למס' ימים. לא רוצה שמישהו אחר ישכיב לישון, יספר סיפור ויכין ארוחת ערב. בשביל מה יש אמא?

רוצה לחזור למסגרת אחרי הלידה ולא רואה מוצא

אז על מה מוותרים אחרי הלידה? מה קורה עם הקריירה שלנו? אף אחד לא מספר לנו לפני הלידה שאין דבר כזה גם קריירה מזהירה וגם חיי משפחה לתפארת. אין דבר כזה, אין חיה כזאת. באמת שלא. אם את בוחרת בקריירה – את בוחרת להשקיע שעות כדי להתקדם ולהמשיך הלאה, הרי אין ברירה, ואם את בוחרת במשפחה – את מוצאת עצמך או בבית עם הילדים (במקרה והמצב הכלכלי מאפשר כמובן), ואז כאשר הם יגיעו לגיל גן ובית ספר את לא תדעי מה לעשות בין ארבעת קירות ביתך. במידה ותבחרי לשלב – ככל הנראה תעבדי בעבודה שלא ממש מאתגרת אותך או גורמת לך סיפוק מקצועי כזה או אחר ובסוף היום כבר תספרי את הדקות כדי לצאת לגן. אבל מה? מה עד 16:00? ריקנות, ריקנות, ריקנות. וככה יעברו הימים. זה טירוף. במידה ותבחרי בקריירה – מה יישאר לך בסוף היום כשהילדים יעזבו את הבית? הרי בקושי תכירי אותם. הם ינטרו לך טינה ש"אף פעם לא היית בבית" כי טיפחת קריירה, וההמשך ידוע. מה המוצא אם כך אני שואלת?

אז לקחת או לא לקחת את המשרה הנחשקת בהיי טק?

בסופו של דבר, החיים ככלל הם עניין של פשרות. לומדים את זה כשמתבגרים, חלקנו מוקדם יותר וחלקנו מאוחר יותר אבל לכולם זה מגיע בשלב זה או אחר. אבל על מה להתפשר? זהו הקושי. נכון לרגע זה אני עדיין מתלבטת אם לקחת או לא לקחת את התפקיד. מבחינת מקום העבודה – העניין סגור. מבחינתי – הלב שלי פתוח ומדמם. כואב ונחמץ למחשבה שבני יקום וילך לישון במשך מס' לילות בלעדיי כאשר אהיה בפגישות בחו"ל ושבערבים נתראה רק לשעה. לפעמים גם פחות. עד שיילך לישון. ולמחרת חוזר חלילה. עצוב, עצוב, עצוב. ונוסף על הכאב האישי והפרטי שלי – איזה מין דור אנחנו מגדלים כאן? דור של ילדים שרגילים לגנים ומטפלות מגיל כמה חודשים. איפה ההורים? בעבודה. לרוב שניהם. מי מפקח? מי מכוון את הילדים? מי מחנך ומדריך את הילדים הללו לחיים? אלו שאלות שצריך לחשוב עליהן כחברה וכאינדיבידואלים.

 הכותבת היא אמא, שבימים אלו מסיימת חופשת לידה ארוכה.