"נמאס לי לשמוע רק תלונות,הייתי שמח לקבל את אשתי בחזרה"

לרוב לאחר הלידה הגברים נדחקים הצידה ואף אחד לא שואל אותם איך הם מרגישים עם השינוי שמתחולל בבית. עם זאת, גם עליהם עוברים דברים וגם להם המצב החדש אינו פשוט לעיכול. תכירו את י', שאשתו ילדה לפני מס' חודשים וסיפר לנו מה עבר עליו מאז:

אני מרגיש שאני נחנק. מבחורה קלילה וזורמת שנותנת לי בכיף לצאת עם חברים לסופי שבוע, נותנת לבלות, מפרגנת וכו' אשתי הפכה למפלצת. לא פחות. בנוסף לשוק של זה שאני אבא לילד קטן, קיבלתי גם שוק ממנה ומההתנהגות שלה – מבחורה ליברלית וקלילה, פתאום יש לי בחורה שיושבת לי עם סטופר על החיים ועל הנשמה.

אני עובד המון שעות, אני במקצוע מאוד תובעני, במקרה הטוב אני יוצא הביתה באזור השעה 19:00. החל משעה 16:00 אני מתחיל לקבל הודעות טקסט של: "מתי אתה מגיע?"  "אני לבד כל היום, קשה לי, תבוא כבר". אפשר לחשוב שאני משחק בעבודה.. בנוסף, בבוקר כשאני יוצא, מדי בוקר אני מקבל את האמרה :"תחזור מוקדם היום, טוב?" שוב, אפשר לחשוב שזה תלוי בי. הלוואי וזה היה כ"כ פשוט. אני מת מפחד שיפטרו אותי ושלא יהיה לנו ממה לחיות. אני המפרנס העיקרי, וכרגע לא ברור אם אשתי תחזור לעבודה בזמן הקרוב ומה שאני מקבל זה אפס תמיכה על זה שאני עובד קשה מבוקר עד ערב בעבודה שלי. חלילה, אני לא מזלזל בלגדל תינוק כל היום, אבל אם אני לא אלך לעבודה ולא אתפקד למופת, לא יהיה לנו ממה לחיות. חד וחלק.

ההרגשה הזו שאשתי נותנת לי כשאני חוזר הביתה מהעבודה היא שחזרתי מבילוי, מה שעצוב זה שאין בילויים אמיתיים כבר. מאז הלידה יצאנו פעם אחת למסעדה ביום הולדתי לשעתיים וגם זה היה מלווה באינספור לחצים וטלפונים לאמא שלי לשאול איך היא מסתדרת עם התינוק. ועוד דבר שאני לא מבין הוא למה כשאני איתו הוא רגוע וישנוני וכשהוא איתה הוא ערני, נודניק ופעיל כל היום? ולמה היא מרימה אותו כל שניה מהעגלה? היא לא מתמודדת עם להרגיע אותו בלי ציצי.

הייתי שמח לקבל את אשתי בחזרה, זו שפותחת לי את הדלת בערב כשאני מגיע בשמחה, ולא בפרצוף כועס ועצבני שמביע:"עוד פעם שיחקת עד מאוחר עם חברים"? מי משחק למען השם? אני עובד כדי שיהיה לנו חיים נורמליים. נכון, זה לא קל כל היום להחליף חיתולים, להרים את התינוק, לטייל בחוץ וחוזר חלילה, אבל גם לי לא פשוט לקום בבוקר, כל בוקר לעבודה שלי, ולחזור הביתה לעוד יום עבודה. וכן, הייתי שמח אם אשתי הייתה יכולה לחכות ולספור עד 10 לפני שהיא זורקת עליי את הילד ברגע שאני מגיח בדלת. גם עליי עבר יום קשה. גם אני עייף ורצוץ. אם רק הייתה מחכה 5 דקות, נותנת לי להניח את התיק כמו בנאדם, לשתות ולאכול משהו, הייתי לוקח אותו בשמחה, מקלח, מאכיל ומרדים. הכל הייתי עושה, אבל קצת ספייס. קצת מרחב נשימה, זו כל הבקשה.

אז נכון, עד שלא ביליתי איתו חצי יום רצוף בסופ"ש לא הבנתי עד כמה זה קשה. אח"כ ניגשתי לאשתי והתנצלתי על כך שלא הבנתי למה היא כ"כ מתקשה להעביר את הימים. אחרי הסופ"ש הזה אני ממש מעריץ אותה על ההתמודדות אבל עדיין.. אפשר גם מעט למתן ולהתחשב גם בי. ומה עם הקיטורים? או הו, כל היום קיטורים:"מתי אני אשן"? "מתי תחזור היום"? "מתי נלך לבקר את סבתא שלי"? "מתי תבוא איתי להחליף את המתנה שקיבלנו"? "מתי נארח את הדודים שלי"? "למה בעלה של XXX עוזר לה ואתה רק בורח מהאחריות כל הזמן"? אוףףףףףף.. כמה אפשר?

בנות ישראל היקרות, נכון, אחרי לידה מאוד קשה לשרוד מדי יום את חופשת הלידה. אני שומע את אשתי ואת מה שהיא מספרת ואני באמת מבין שקשה, אפילו לפעמים בלתי נסבל. אבל אם רק תלמדו למתן טיפה את כל הרעל, עצבים, תסכול, מרמור וכעס שאתן חשות כלפי הבעלים שלכן (לפעמים לא בצדק, כי שוב, גם אנחנו עובדים קשה כל היום) אולי תזכו להרבה יותר עזרה וסימפטיה. ספרו עד 10 לפני שאתן מעיפות את הילד אלינו במהירות של 200 קמ"ש ברגע שאנחנו נכנסים בדלת, ולמען השם הירגעו קצת. זה יעשה לכולם רק טוב. גם לכן, גם לנו וגם לזוגיות, בחיי. לכולם קשה אחרי לידה, אבל אל תזלזלו בגבר, הוא יעזור לכן פי 10 יותר אם רק תדעו להרגיע קצת לפעמים.

הכותב הוא אב טרי לבן 4 חודשים.