סביר להניח שאם הייתי חיה בישראל האפשרות ללדת בבית בכלל לא היתה עומדת על הפרק, כמו גם ההחלטה האמיצה לעבור את החוויה ללא אפידורל או משככי כאבים אחרים. החוויה הקנדית של ההריון גרמה לי ללכת לכיוון אחר.
את מעקב ההריון שלי עשיתי אצל "מידוויף". מה זה מידוויף? יש כאלה שישאלו. זה בסדר, גם אני הייתי שואלת, גם אני לא ידעתי מה זה לפני. בהתחלה אפילו ממש נבהלתי מהמושג הזה עד שחברה קרובה שגרה גם היא בקנדה ושכבר חוותה 2 הריונות סיפרה לי על השירות המדהים הזה. מידוויף היא למעשה אחות מיילדת שלומדת חמש שנים באוניברסיטה ומתמחה בכל מה שקשור בהריון ולידה. היא מבצעת את מעקב ההריון להריונית ושולחת אותה לכל הבדיקות הנדרשות – אתם בטח מכירים – חלבון עוברי, סקירת מערכות וכו'.
במהלך הפגישות בקליניקה חשפה אותי "המידוויף" לאפשרויות הלידה שעומדות בפני – הראשונה והשגרתית הייתה כמובן לידה בבית חולים והאפשרות השניה הייתה ללדת בלידת בית. הקשבתי, זה בהחלט נשמע מעניין. קריסטין ("המידוויף") ציידה אותי במאמרים ויצאתי לדרכי לשיחה עם הבעל. בהתחלה הוא הסתכל עלי בעינים גדולות ושאל: "למה את רוצה לעשות את זה?" החשש בעיניו היה משהו שלא ניתן היה להתעלם ממנו.
בן זוגי ואני גילינו שאנחנו בהריון בתחילת מרץ 2012, השמחה וההתרגשות היתה רבה, כמו גם החששות – מדינה חדשה, שיטת רפואה אחרת לגמרי וכמובן המרחק העצום מהמשפחה ומהחברים. אשה בהריון היא אישה מפוצצת בהורמונים שרוצה להתייעץ, לשאול, לבכות ולחבק את החברות שלה ואת המשפחה שלה ומאחר ולא זכיתי להיות קרובה לחברות הקרובות או לאחים האהובים שלי נותר לי לחבק את הגבר המדהים שלי ולהפוך את הקשר הזוגי שלנו להרבה יותר אינטימי קרוב ואמיתי.
בקנדה השיטה טיפה שונה ממה שנהוג בישראל, כמו אווירת החיים הכללית, כולם פה הרבה יותר רגועים מאשר במדינת הקודש, כנ"ל גם ביחס שלהם להריון ולידה. מספר בדיקות ההריון בקנדה מצומצם יותר מבארץ, הנשים פה הרבה יותר רגועות ומרגיש כאילו זה נורא טבעי ללדת פה. ההחלטה המשותפת שלי ושל בן זוגי לא לדעת את מין הילוד לא היתה ברורה לי בהתחלה, בן זוגי התעקש לא לדעת ואני צחקתי עליו, חשבתי בליבי ש"אין שום סיכוי בעולם שאני לא אדע את המין של העובר שלי". לאחר ריבים לא מעטים במערכה הזו הוא ניצח גם כי נמאס לי להתווכח וגם כי הקשבתי לבת דודה שלי שעברה יחד איתי בעצמה הריון שאמרה לי: "כמה פעמים בחיים את באמת יכולה להתרגש ממשהו ולהיות מופתעת?"אז הסכמתי, ובכל בדיקת אולטרסאונד אפשרית ביקשנו לא לדעת מה יש לנו בדרך.
לקראת סוף ההריון המציאות התחילה להתבהר והבנו שאנחנו מתקרבים לקו הגמר. ביקור בית של קריסטין ("המידוויף") הכריח אותנו לקלוט שחייבים לצאת לסניף וולמארט הקרוב ולהצטייד בכל החוסרים. רכשנו מגבות, כיסוי מיטה, רשת דייגים, בטח אתם חושבים: "מה הם היו צריכים רשת דייגים ללידה?" אז החלטנו לשכור בריכה המיועדת ללידות במים, לאחר שראינו המון קטעי יוטיוב של לידות החלטנו שאנחנו רוצים ללדת את התינוק/ת שלנו במים, מעין חיבור מאד מיוחד בינינו לבין התינוק שלנו. הבריכה הגיעה לביתנו ביום רביעי בשעות הערב. לאחר שהבריכה היתה בבית זה התחיל להרגיש ממש אמיתי. יממה אחת קודם נפגשנו עם הדולה שלנו שטרחה והביאה איתה את גיס – דולת גיבוי למקרה וחלילה אני אלד לפני התאריך המיועד. בשבת בערב הוזמנו למסיבה של חבר טוב שחגג יום הולדת. החלטנו להתפנק. אבישי ישתה כמה שרק אפשר מאחר וסיים את עונת המירוצים שלו וזו בהחלט סיבה לחגיגה ואני אפנק את עצמי עם כוס יין מאחר וחשבתי שזה עשוי לזרז לי את הצירים והלידה. נהנינו בטירוף, חזרנו הביתה מעוכים ונשפכנו על המיטה.
יום ראשון בבוקר, אני מתעוררת כמובן לפני בן זוגי. השעון מראה שמונה בבוקר. אני הולכת לשירותים. רגע, מה זה? כולן סביבי דיברו על הפקק הרירי ולא היה לי ספק שאיזשהו פקק השתחרר. התבוננתי לתוך השירותים וחייכתי חיוך רחב והחלטתי באותו רגע – זה קורה מחר! "אבישי, אבישי" ניסיתי להעיר את בן זוגי האהוב, אבל הוא סבל מהנגאובר מיום האתמול, הביט בי במבט עייף ואמר "לישון, לישון! "אבישי, מחר זה קורה, אני מרגישה שמחר הוא/היא יוצאים". "עזבי אותך,לכי לישון את תצטרכי הרבה כוחות מאוחר יותר" ואני חושבת: צריך לעשות כביסות, צריך לסדר את הבית, יש כל כך הרבה עבודה.. ושוב שמעתי את אהוב ליבי אומר לי: "בחיאת לכי לישון". הלכתי לאמבטיה, שמתי על עצמי מסכת יופי לרגל ההיכרות עם הצאצא שלנו (הרי אני חייבת להיראות במיטבי) ועצמתי את עיני לתנומה. התעוררתי שוב בשעה עשר. "אבישי, אבישי – הכביסה". בשלב הזה הייתי מציקה למדי, והוא נכנע להטרדות מצידי והתעורר. "זה קורה מחר, עוד כמה שעות זה מתחיל" אמרתי לו. "מה את מרגישה?" הוא ניסה לדובב אותי, אמרתי לו שזה מרגיש כמו צירים אבל זה לא לגמרי כואב ושקורה לי משהו מוזר בגוף. מיד אספנו את כל הכביסה שהיתה בבית כולל בגדים לתינוק וירדנו לחדר הכביסה בבנין שלנו. בין סיבוב הכביסה לבין סיבוב הייבוש עשינו סדר בבית, ניקינו, שטפנו והכל היה מוכן. העלינו את הכביסה והתחלתי לקפל אותה בסלון. אבישי שאל אותי מה אני רוצה לאכול. לא היה לנו כלום בבית. "אממ.." מאחר וידעתי שזה קורה ממש עוד מעט ביקשתי משהו קל – "אני רוצה טוסטים עם ירקות". אבישי יצא לחנות הסופר הקרובה ואני נותרתי על הספה, כשהוא חזר אני כבר הייתי בין הספה לריצפה, זה בהחלט הרגיש בדרך ללידה.
בשעה ארבע אמרתי לאבישי שנראה לי שזה הזמן ליצור קשר עם קריסטין ה"מידוויף". התקשרנו, השארנו הודעה והיא חזרה אלי תוך דקות ספורות. "קריסטין – הצירים באים בערך כל חמש דקות, לא אין ירידת מים, כואב אבל לא בלתי נסבל- מה עושים?!" יכולתי לשמוע את החיוך שלה מהצד השני של האפרכסת. "שיר – זה יכול לקרות היום, זה יכול להיות הלילה, זה יכול להיות מחר וגם עוד שבוע, תעזבי את האפליקציה, תפסיקי לתזמן את הצירים תצרי איתי קשר ברגע שהצירים משתנים". אוקי, השבתי וחייכתי לכיוון בעלי. הריח במטבח כבר היה מגרה במיוחד, בואי שבי הוא אמר לי – הטוסט היה שרוף בדיוק במידה הנכונה, הירקות פרוסים דק כמו שאני אוהבת ואני מנסה לשבת ולאכול ולא לגמרי מצליחה. יותר מידי כאב. בשעה שש אנחנו מחליטים ליצור קשר נוסף עם קריסטין. אני כבר הייתי על הריצפה ולא ממש יכולתי לדבר. כל הנשים מסביבי אמרו לי כשזה צירים את תדעי, לי רק נותר לומר – "כשזה צירים את יודעת, חופשי את יודעת, אין שום סיכוי לפספס..!"
בשש וחצי קריסטין כבר היתה אצלנו בדירה, היא הגיעה עם חיוך ענק וראתה אותי מעוכה בין הכורסה לריצפה. היא ליוותה אותי במהלך הצירים ותיעדה את התדירות שלהם, העוצמה ומשך הזמן. ההתחלה היתה מאד חזקה, הצירים היו בתדירות עקבית, הגוף שלי לגמרי סבל. במקביל אבישי הרים טלפון לדולה שלי – גיס. היא שמעה שהצירים החלו ואמרה – אני בדרך!
לא היתה מאושרת ממני כשראיתי את גיס אצלנו בסלון. היא הגיעה עם חיוך גדול ומוטיבציה ענקית, החלטנו לשים מוזיקה פעילה, ממש מסיבת טראנס אצלנו בסלון בשבע וחצי בערב, בין ציר לציר, רקדנו ועשינו סקווטים, היו הרבה דמעות גם במהלך. לא ממש שמתי לב להתרחשויות סביבי, אבל אבישי הרים את הבריכה, והכין יחד עם קריסטין את חדר השינה – ממש מבצע צבעי התרחש בזמן שאני סובלת. באזשהו שלב נכנסתי למעגל נינוחות ותדירות הצירים ירדה. קריסטין אמרה לי שנראה שהצירים מתרחקים אחד מהשני. היא אמרה: "אני מחכה עוד שעה לראות מה קורה ואם זה לא מתקדם אני אלך ואחזור מאוחר יותר". אין ספק שהמשמעות מבחינתי היתה- אוי ואבוי! אין מצב שאנחנו לא מסיימים את הלידה הזו בהקדם, יש גבול לרמת הסבל שאני יכולה ומוכנה להכנס אליה. הגוף שלי נכנס לעבודה וכאילו יד מכוונת גרמה לתדירות הצירים לשוב ולהכנס תוך שעה ללידה פעילה. נכנסנו לחדר השינה שנראה בשלב הזה ממש כמו חדר לידה, נשכבתי על המיטה ונבדקתי בפעם השניה – טוב, פתיחה 4, חייכתי בסתר, זה אומר שקריסטין לא הולכת לשום מקום לפחות עד שאני יולדת היום! "את רוצה להכנס למים?" שאלה קריסטין, "כן", השבתי.
המים בבריכה היו חמימים, גיס ליוותה אותי בנשימות עמוקות, כל ציר הרגיש כמו סוף העולם, נעצתי מבט בתוך עיניה של גיס ונשמתי עמוקות, במקביל שמעתי מנטרות באוזניות מקורס הכנה ללידה תוך שימוש בהיפנוזה – נכנסתי למעין עולם של עצמי, המון מחשבות רצו לי בראש, ראיתי את כל מה שמסביב מעורפל, וכן, כמה שזה כאב, והרגעים הקטנים האלו בין הצירים היו כמו פיסת גן עדן – זמן לנשום. אני זוכרת שבאותם רגעים חשבתי לעצמי: "זהו, אני הולכת למות, מי המטומטמת הזו שרצתה לעשות את זה בלי אפידורל?" או "אולי אני אבקש להתפנות לבית חולים, יאללה שיפתחו אותי כבר ויוציאו אותו או אותה, למה לי כל הכאב הזה?" אבל כל המחשבות האלה כמו נשארו בראשי – לא העזתי להוציא אותם החוצה. ראיתי את אבישי הפוך ועייף, משתדל במבטיו לעזור לי אבל נראה מבולבל. אני זוכרת שפלטתי באחד מהצירים צעקת כאב – "הצילו אותי!"
בשלב הזה התייצבו בדירה עוד 2 מידוויף – אחת עמיתה מקצועית שתפקידה היה לדאוג לתינוק והשניה סטודנטית שכחלק מהחובות שלה עליה להיות נוכחת בכמה שיותר לידות. אני לוחצת ומרגישה כאילו הזמן נעצר, הזעתי וכאבתי בטירוף והדבר היחידי שהחזיק אותי הוא הציפיה לפגוש את הילד שלי. "שיר", אמרה לי קריסטין "המידוויף" – "זה לא מתקדם במים, אם את רוצה לסיים את הלידה הזו את חייבת לצאת". ברגע התנפץ חלום לידת המים במציאות של לידה ואכן אני רוצה שהתינוק יצא ממני וכמה שיותר מהר.
יצאתי מהמים והתחלתי לדחוף על הספה, לאחר מכן קריסטין המליצה להכנס לשירותים ולדחוף על האסלה – כן, כן, על האסלה. נכנסתי לשירותים יחד עם בן זוגי ודחפתי, ספרנו 6 צירים על האסלה ואז הגיע הזמן להכנס לחדר השינה. מיטת האוהבים שלנו הפכה למיטת לידה. מצידי האחד אבישי, מצידי השני גיס, ואני מקשיבה להוראות של קריסטין – "תלחצי חזק, תלחצי חלש, זה עוד מעט יוצא. שיר תלחצי עכשיו חזק, הנה אני רואה את הראש של התינוק שלך". ברגע ששמעתי שהם רואים אותו, וואו, אושר עז מילא אותי, זהו אני לוחצת, עוד מעט אנחנו נפגשים, עוד מעט הציפיה של החודשים האחרונים הולכת להתגשם – אני הולכת להיות אמא!
את הלחיצות האחרונות לחצתי מלווה בדמעות רבות. הכאב כבר נשכח והציפיה לראות אותו או אותה היתה גדולה יותר מכל דבר. "שיר – הושיטי את הידיים לתינוק שלך". אני בוכה ואבישי אומר לי תתפסי את התינוק זה מה שקריסטין מבקשת, ואני בוכה ומפחדת – עוד לחיצה אחת קטנה וזהו – זה בחוץ. לפני שאני קולטת מה קורה סביבי מניחים עלי את התוצרת – אני בוכה מהתרגשות, קולטת את הגוף הקטן הזה נושם עלי, אני לא יכולה לעצור את הדמעות, כבר לא כואב לי כלום, לא איכפת לי ללחוץ פעם נוספת להוציא את השיליה, כשתופרים אותי אני לא מרגישה כלום, זהו, אני אמא! אבישי שואל: "נו, את רוצה לדעת מה יש לנו?" בשארית כוחותי אני אומרת לו – "כן, כן" והוא משיב: "מה את רצית?" חייכתי חיוך גדול – בת. הוא חייך אלי חזרה – אז יש לנו בת! השעה היתה 4:30 לפנות בוקר יום שני ה 12 לנובמבר 2012 בתנו הבכורה נטלי יצאה לעולם במשקל 3.45 ק"ג.
האושר הוא כל כך גדול שאין אף טקסט שיוכל להמחיש את עוצמת השמחה, הרגשות והתחושות שמלוות אותך – אמא צעירה. בעודי כותבת שורות אלו אני מחייכת. לקח לי שישה שבועות למצוא את הזמן לכתוב את התיעוד ללידה המופלאה שהיתה לי. אני יודעת היום שלידה היא חלק טבעי מהחיים, גוף האישה בנוי ללדת ולא בהכרח זקוק למשככי כאבים על מנת להתגבר על עוצמת הכאב. אין לי בכלל ספק שהטבע גורם לנו לשכוח את עוצמות הכאב ולזכור את עוצמת ההתרגשות. וואו, מחכה כבר לעבור את החוויה הזו שוב.
