אני בחופשת לידה כבר 8 חודשים. לפני הלידה סגרתי ניסיון של 10 שנים בחברת שיווק מאוד גדולה ולאחר הלידה של דני החלטתי להישאר איתה בבית תקופה. המשמעות הייתה לתת את כל כולי לטיפול בה. החלטה לא פשוטה – כלכלית ונפשית כאחד. החודשים האחרונים היוו עבורי אושר צרוף במהלכם זכיתי לראות את הנסיכה שלי גדלה מרגע לרגע, מתחילה לאכול מוצקים, ממלמלת, מתהפכת ומתחילה לזחול. אין לי מילה רעה להגיד על החודשים האחרונים שביליתי עם דני בבית אבל אל מול אותם רגעי אושר קטנים לאחרונה ניצב לו הרצון לחזור לציוויליזציה, לאיפור, לנעלי עקב ולמפגש עם אנשים בוגרים ושיחות בפינת הקפה.
אז התחלתי לחפש. כל ראיון עבודה מלווה גם בהתלהבות וגם בחשש. מצד אחד יש את הרצון העז לצאת מהבית, להתאוורר ולהתקדם ומצד שני נמצאים החשש מהגעגועים והמרחק מהקטנה. כל הזמן מתרוצצות בראשי המחשבות שייתכן שלא אהיה בסביבה כאשר תעשה את הצעד הראשון שלה או תאמר את המילה הראשונה. בנוסף לכל, אני מתקשה להבין איך משלבים בין הבית לעבודה. אני מסתכלת הרבה על חברות מסביבי ונדהמת איך הן מספיקות להתנהל בשגרה המטורפת הזו של אימהות וקריירה. לא ברור לי כרגע איך ניתן לשלב בין השניים ואיך עוברים את היום עד השעה בה אוספים את הקטנים הביתה.
לאחרונה התחילו למלא את ראשי מחשבות על חצי משרה ואולי עבודה מהבית. מצד אחד זה קורץ לי מאוד, מצד שני אני לא בטוחה שחשבון הבנק שלי יאהב זאת. קשה לי מאוד לחשוב על הרגע הזה בו אמצא את העבודה שאני מחפשת. בנוסף, החיפושים עצמם לא פשוטים כלל. אחרי 10 שנים של ניסיון לוגיסטי, מהן 4 שנים בתחום משאבי האנוש, ניסיון באימון, הדרכה והנחיית קבוצות, הייתי בטוחה שאמצע עבודה במהירות אך החיפושים אחרי משרה מלאה גילו לי עולם שלא כל כך מתחשב באימהות. הרצון שלי במשרה שהולמת את הכישורים שלי ועם זאת מתחשבת בעובדה שאני נשואה+1 די נעלם מעל פני השטח כאשר מגיעים לדבר על ציפיות השכר ושעות העבודה. אני מחפשת כבר קרוב לשלושה חודשים ועדיין לא מצאתי.
אז האם ברגע שהאימהות נהפכה להיות חלק ממני גזרתי על עצמי לוותר ולהתגמש בתחום הקריירה? עדין לא הגעתי לתשובה ברורה. ברור לי היום שהאימהות מנצחת בהרבה מאוד רגעים וששום פסגה מקצועית לא תוכל להעניק לי את החום והאהבה שאני מקבלת מדני בבית אבל אני חולמת על היום שבו אוכל להגיד שהצלחתי לשלב בן השנים. אני חולמת על היום בו אוכל לומר לאנשים "זה לא היה פשוט", "הייתי צריכה לתמרן הרבה ולעשות שמינות באוויר כדי להצליח", אבל הצלחתי. אני מקווה שהחלום הזה יתגשם כי בסופו של דבר יש בי גם הרבה מעבר לאמא שבי. יש בי עוד דברים שמגדירים אותי ורוצים לקבל ביטוי גם מחוץ לגבולות התא המשפחתי הקטן והנפלא שלי. הכל כבר מוכן לכך – מצאתי מטפלת נפלאה לדני, ארגנתי את כל הדברים הדרושים בבית וכעת אני מחכה למצוא את שחיפשתי.
כשחושבים על זה בצורה מפוכחת, זה ברור שדני תגדל ואני בסופו של דבר אצא לעבוד אבל המחשבה על הפרידה בינינו קשה לי מאוד. זה גשר שאני יודעת שאהיה חייבת לעבור בסופו של דבר. בשבועות האחרונים יצא לי לחשוב הרבה על הילדות שלי ועל העובדה שראיתי את הורי רק בשעות האחר הצהרים המאוחרות לאחר שהיו אוספים אותי הביתה. נזכרתי בתקופה הנפלאה בה אימא נשארה בבית במשך מס' חודשים לאחר שפוטרה מעבודתה ואני זכיתי לחזור לבית מלא בריחות של בישול וקבלת פנים חמה. אלו היו חודשים נפלאים אבל כשלבסוף אמא שלי חזרה לעבוד, שמחתי נורא שהבית חזר להיות כולו שלי והבנתי שההורים צריכים לעבוד על מנת שלי ולאחיי יוכל להיות עתיד טוב יותר. אני מקווה שההבנה הזו תהיה גם לדני.
הכותבת היא אמא לבת 8 חודשים. בשלבי סיום חופשת לידה. לבלוג של סיגל בתפוז
