חיה במאמאלנד: שגרתה של אמא דרומית

כן, אני חיה במאמאלנד. לא פשוט, אבל מלא אושר, נתינה וקבלה ללא תנאים. שמי סיגל, באר שבעית דרומית גאה. אימא עוד יותר גאה לדני, ג'ינג'ית אמיתית בת חמישה חודשים שכבר פיתחה אופי ואישיות ייחודיים המתאימים רק לבני העדה הג'ינג'ית. נשואה לבן זוג מדהים ואבא מדהים עוד יותר.

עד לא מזמן העברתי את מרבית זמני בתחום משאבי האנוש והנחיית קבוצות ואז הופיעה דני, הכול השתנה וסדרי העדיפויות התהפכו. כתיבה היא אהבתי הראשונה, היא הייתה נטועה בי עוד הרבה לפני אהבתי העצומה לבן זוגי ולילדתנו המשותפת. גם לימודי התואר הראשון בספרות עברית לא הביאו אותי לפרסם את רישומיי. לאחר הלידה הרגשתי צורך עצום לכתוב אל מחוץ למגירה וההשראה הגיעה דווקא מתוך החוויה האימהית. כיום, בלוגרית בגוף ובנשמה, אני פורשת את משנתה של דני על גבי דפי האינטרנט בבלוג ששמו "העולם מזווית כתומה" וגם כאן, באתר זה.

כרגע אני מרגישה שהאני האישי שלי לא רלוונטי. יכול להיות שלא שמתן לב וחלפתן על המילים מהר, אבל לא סתם ההצגה הראשונית שלי הייתה בהיותי דרומית גאה. מזה שנים אנחנו סובלים פה לא מעט. הדרום נהפך לשטח הפקר. לא פשוט לגדל כאן את ילדנו. יש ימים שקטים ויש ימים שלא. השגרה הרגילה והרגועה היא איננה דבר מחייב פה ומכאן מגיעה הזעקה. אני זוכרת שבימים שלפני הבטן והבחילות האזעקות היו דבר שיגרתי מבחינתי. עושים סידורים למרות הכול. קניות, עבודה, חברים. והיום… הזמן עומד מלכת בכל "סבב" נפילות.. הישיבה הדרוכה בבית והמתח.. לא עלי, על הקטנה שלי… זו ששמרתי עליה מכל משמר, שהייתה אצלי בבטן 38 שבועות, בתוך סביבה רגועה ושקטה, מוצאת את עצמה בימים אלה הרבה פעמים בתוך "שבירת שיגרה". ואני שואלת את עצמי: מה רצתה דני בסך הכול? לישון קצת בלילה? לסיים לאכול בשקט את הבקבוק? להתקלח בנחת במקלחת? להפסיק להתעורר לצליל צורם שנשמע כמו שעון מעורר אבל משום מה נשמע הרבה יותר צורם וממש מלחיץ את אימא ואבא?

נתקלתי היום באחד המאמרים שפורסמו ברשת וניסו לתת עצה להתמודדות עם המצב. המאמר ציין שתינוקות מושפעים ממסרים לא מילוליים של הוריהם. מודה! אינני עשויה מאבן. בפעמים הראשונות שבהן הייתי צריכה לדאוג לא רק לי בעת האזעקה אלא גם לבוסית הקטנה שלי פעלתי ממש כמו אוטומט, אוטומט מלא לחץ ומוציא אדים. האזעקה נשמעה אז ב – 2 בלילה. אני ובן זוגי קמנו כמו פנתרים והסתערנו על חדרה של הילדה (שבינתיים, למרות רעש האזעקה ישנה במיטה וחיבקה את הדובי שלה קרוב קרוב). סגירת חלונות הממ"ד וטריקת הדלת היו כמובן מתכון ברור להתעוררות שלה, להלם, לשפתיים שהתחילו לרעוד ולבכי שהגיע כמה שניות לאחר מכן. אני יכולה להישבע שליבי נשבר, פשוט התנפץ לרסיסים. למרות החיבוק והקרבה, הבכי של הקטנה לא פסק. מאז הוא מופיע בכל "הסלמה", בכל "סבב" שקורה פה. משמעות הגרשיים לא סתמית מאחר וזוהי שיגרתנו. לא תחילתה של הסלמה ולא תחילתו או סיומו של סבב זה או אחר, כפי שהם מוצגים בתקשורת,  יבנו לנו את המציאות שבה אנו חיים פה בדרום. שיגרת המתח והפחד היא תמידית. אין אחת או אחד מאיתנו שלא מצא את עצמו במקום, בזמן ובמצב הכי לא סימפטי לאזעקה – בדרך לאסוף את הילדים, בדרך לעבודה או סתם בזמן טיול בפארק! זה לא אנושי וזה לא הולך ונעלם.

היום כבר החכמתי יותר. הממ"ד מסודר ומאורגן לכל מקרה שלא יבוא. צעצועים, בקבוקי שתייה, שמיכות, כריות, הכול נמצא שם תמיד (שגרה כבר אמרנו?). כשמגיעים לדני נושמים נשימה עמוקה פנימה, נרגעים, מלטפים ברוך. אם היא ערה יוצרים קשר עין, לוחשים בשקט שורות משיר אהוב, מחייכים – ואז בום!! ועוד בום!! ואז שקט.. או שלא, כי אז מתחיל הבכי. בזמן כתיבת שורות אלה אנחנו אחרי כמעט 13 שעות מורטות עצבים. עשרות טילים כבר נשלחו וממשיכים להישלח אלינו במרווחים של 15 דקות. נראה לי שאנחנו לא מבקשים הרבה, רק להבטיח את עתיד ילדנו במציאות רגועה ובטוחה יותר. אנו יודעים שמצפים לנו ימים לא קלים, שכנראה נצטרך לשלם על כך מחיר ומכירים הרבה מאיתנו שארזו חפצים והצפינו למחוזות אחרים. אנחנו בכל אופן נשארים כאן, בבית, ומחזקים את ידיה של הממשלה ואת פעולותיו של צה"ל ומקווים, בכל ליבנו, לימים טובים יותר! אמהות דרומיות – מזמינה אתכן לשתף בתגובות לגבי מה עובר עליכן ולפרוק את מה שיש לכן על הלב. זה המקום!

הכותבת הנה באר שבעית, אמא לבת חמישה חודשים, בינתיים בחופשת לידה.לבלוג של סיגל בתפוז

ס/כ/15/11/12